בליבו של המצורע לא היה ספק שישוע יכול לעשות זאת. התיעוד האחרון של האדם שריפא מצורע היה אליהו, כאשר הוא ריפא את נעמן, שר צבא ארם (מלכים ב' פרק ה' 1-19), אך למצורע הזה שעמד לפני ישוע, לא היה כל ספק או קושי להאמין ביכולתו של המשיח לבצע ריפוי שכזה. השאלה שלו הייתה קשורה יותר לנכונות של אלוהים. הוא יודע שישוע הוא אדם קדוש, והוא מפחד לגרום לו להיות טמא. על פי ספר ויקרא, כאשר באים במגע עם מחלה, כמו שלמצורע היה, אותו אדם היה צריך לרחוץ את הבגדים שלו ונהיה טמא (באופן סמלי) למשך אותו היום (ויקרא ט"ו 1-7;31).

אנשים מעטים האמינו שאלוהים ירפא צרעת, מכיוון שכל מי שהיה נגוע במחלה נתפס בתור אדם טמא שלא יכל להיות תחת חסדו של אלוהים. אני יכול לדמיין כיצד הקהל ליד ישוע נרתע באימה כשהוא ראה מצורע בקרבם. מיד, אימהות אחזו בילדיהן לפני שהן נסוגו ממנו במהירות. האם ישוע יכעס על תעוזה וחוצפה שכזאת? בעוד שהאנשים סביבו הביטו בתדהמה ישוע התכופף, הביט בו בגובה העניים, הניח את ידו על ראשו של האיש ואמר, "רוֹצֶה אֲנִי! הִטָּהֵר!" ישוע נגע בו! כאשר עשה זאת, הבליטות על ידיו הפכו לאצבעות, אוזניו מיד רופאו, הרגליים צצו אל מול עיניהם, גבותיו וריסיו גדלו והשיער מיד גדל על ראשו. אלה שצפו בהו בתדהמה, בזמן שילדיהם החלו לשאול את הוריהם על מה שקרה לאיש הזה. ישוע לא היסס לרגע. הוא מוכן לרפא את אלה שבאים אליו באמונה. כולי תקווה שכל אחד מאתנו היה מתקרב לישוע עם אמונה איתנה שכזו, ששום דבר לא יכול לגבור עליה!

מדוע ישוע נגע בו? הוא ריפא אנשים אחרים מרחוק (יוחנן ד' 43-54, מתי ט"ו 28), מדוע לא הפעם? איך אתה חושב שהמצורע הרגיש כאשר ישוע נגע בו? מהו המסר שמועבר במגע לאדם אחר?

כמה זמן עבר מאז שמישהו נגע במצורע הזה? אני תוהה אם הוא התרגש ברוחו כאשר ישוע נגע בו. ללא ספק, במובן הפיזי הוא החל לבכות על כך שהאדון נגע בו. הוא חש את חמלתו ואהבתו של ישוע! איזה מראה ייחודי זה היה, להיות עד לחמלה של ישוע המושיע מועברת באמצעות ידו כאשר הוא נגע במצורע. אני בטוח שכולנו היינו בוכים אם היינו רואים את אהבת האלוהים נוגעת במצורע המנודה, שאיש לא נגע בו.

חמלה היא תכונה נדירה ומאוד נזקקת בימים אלו. בתחילת שנות השמונים, כאשר איידס הייתה מחלה חדשה, רבים לא הבינו, ובוודאי הרופאים בשלב מוקדם זה, כיצד היא מועברת לאנשים אחרים. הנסיכה דיאנה ביקרה אנשים עם איידס, הושיטה את ידה ונגעה בהם. עדיין יש לי את התמונה בראש, שהיא נוגעת באותם חולים. חמלה מייצרת אהבה ומסירות. דיאנה לא הייתה קדושה, אלא אדם רגיל, שהמחלה הנוראה הזאת ומצוקתם של האנשים שסבלו ממנה נגעו לליבה.

דבר אלוהים אומר לנו, "וּמִיָּד נֶעֶלְמָה הַצָּרַעַת." האם אתה חושב שהרקמות בגופו התחדשו באופן מיידי? האם ידו צמחה בעודם מסתכלים עליו? למה ישוע אמר לו לא לספר לאיש אלא ללכת ולהראות את עצמו לכהן בבית המקדש?

ייתכן שישוע היה מודאג מכך שהאיש לא יבצע את המסע הארוך של 70 ק"מ לירושלים כדי לראות את הכהן. דעתו יכלה להיות מוסחת בקלות על ידי אנשים שרצו לשמוע את הסיפור של מה שישוע עשה, ואותו האיש לא היה מתקבל בחזרה לחברה ולקהילת המאמינים עד שקיבל אישור על טהרתו מהכהן. טיהור הצרעת היה גם עדות לכהנים בירושלים שעידן המשיח בפתח. מעניין לראות שלוקס מתחיל את הפסקה הבאה בכך שהוא מציין בפני הקוראים, שהפרושים ומורי התורה צפו בכל מהלך שישוע ביצע באותה תקופה (פסוק 17).

ישוע מרפא איש משותק, לוקס ה' 17-26

בחמשת הקטעים הבאים של כתבי הקודש, לוקס מספר לנו על חמישה סיפורים שנויים במחלוקת (ה' 17-26, 27-32, 33-39; ו' 1-5, 6-11) שמובילים לקונפליקט בן ישוע להנהגה הדתית והפרושים. בקטעים אלה אנו רואים את ישוע כמי שאינו מקבל את הסטאטוס קוו, את המצב הקיים, אלא מאתגר את הדרך שבה הדברים נעשים כדי שאנשי האלוהים יראו דברים ואנשים כפי שאלוהים רואה אותם. על פי התיאור המקביל של מרקוס (מרקוס ב' 1), הסצנה התרחשה בכפר נחום על החוף הצפוני-מערבי של הכנרת. מרקוס כותב שישוע שהה באחד הבתים שם:

בְּאַחַד הַיָּמִים, כַּאֲשֶׁר לִמֵּד וּלְיָדוֹ יָשְׁבוּ פְּרוּשִׁים וּמוֹרֵי תּוֹרָה שֶׁבָּאוּ מִכָּל כְּפָרֵי הַגָּלִיל וּמִיהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם, הָיְתָה בּוֹ גְּבוּרַת יהוה לְרַפֵּא. וְהִנֵּה אֲנָשִׁים נוֹשְׂאִים אִישׁ מְשֻׁתָּק עַל אֲלוּנְקָה וְהֵם מְנַסִּים לְהַכְנִיסוֹ לְתוֹךְ הַבַּיִת כְּדֵי לְהַנִּיחוֹ לְפָנָיו. אַךְ כֵּיוָן שֶׁלֹּא מָצְאוּ דֶּרֶךְ לְהַכְנִיסוֹ בִּגְלַל הֶהָמוֹן, עָלוּ עַל הַגַּג וְהוֹרִידוּהוּ עִם הָאֲלוּנְקָה דֶּרֶךְ הָרְעָפִים לְתוֹךְ הַבַּיִת, לִפְנֵי יֵשׁוּעַ. כִּרְאוֹתוֹ אֶת אֱמוּנָתָם אָמַר אֵלָיו: "בֶּן אָדָם, נִסְלְחוּ לְךָ חֲטָאֶיךָ." הֵחֵלּוּ הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לְהַרְהֵר וְאָמְרוּ: "מִי הוּא זֶה הַמְדַבֵּר דִּבְרֵי נְאָצָה? מִי יָכוֹל לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים זוּלָתִי אֱלֹהִים לְבַדּוֹ?" אוּלָם יֵשׁוּעַ יָדַע אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם וְהֵשִׁיב לָהֶם: "מָה אַתֶּם מְהַרְהֲרִים בִּלְבַבְכֶם? מַה יּוֹתֵר קַל: לוֹמַר 'נִסְלְחוּ לְךָ חֲטָאֶיךָ', אוֹ לוֹמַר 'קוּם וְהִתְהַלֵּךְ'? אַךְ לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי לְבֶן-הָאָדָם הַסַּמְכוּת עֲלֵי אֲדָמוֹת לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים, הֲרֵינִי אוֹמֵר לְךָ" -- פָּנָה אֶל הַמְשֻׁתָּק -- "קוּם, קַח אֶת הָאֲלוּנְקָה וְלֵךְ לְבֵיתְךָ!" הוּא קָם מִיָּד לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם, הֵרִים אֶת הָאֲלוּנְקָה וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּל אֶת אֱלֹהִים. תַּדְהֵמָה אָחֲזָה אֶת כֻּלָּם, וּבְלֵב מָלֵא יִרְאָה הִלְּלוּ אֶת אֱלֹהִים וְאָמְרוּ: "נִפְלָאוֹת רָאִינוּ הַיּוֹם!" (לוקס ה׳ 17-26).

לוקס פותח באמירה של המבקרים שרדפו אחרי ישוע וקיוו למצוא הזדמנות להכפיש את שמו ולמצוא משהו לא חוקי בלימוד שלו, כדי שיוכלו להכריז עליו כעל נביא שקר. הם באו לבדוק ולחקור כל מילה וכל צעד שהוא עשה.

בפסקה זו אנו שוב רואים ביטוי של אמונה שנולדה כתוצאה מייאוש, כלומר כמה אנשים שהביאו את ידידם לישוע. כשהגיעו לבית שבו ישוע שהה, הם התאכזבו מהקהל העצום שנאסף סביבו והתאמצו להתקרב מספיק כדי לשמוע את מה שלימד ישוע מבעד לדלתות או לחלונות. קטע מקביל במרקוס ב' 1-12 מוסיף שהיו ארבעה חברים שנשאו את האיש המשותק על אלונקה. האהבה לחברם ותחושת הייאוש הובילה לגיבוש תוכנית פעולה. הם תכננו לעלות במדרגות החיצוניות אל הגג, לשבור את רעפי הגג ולהוריד את ידידם לישוע. במהלך החום של הקיץ במזרח התיכון, לעיתים קרובות אנשים ישנו על גגות שטוחים ונהנו מבריזה מרעננת.

פסוק 17 אומר, "הָיְתָה בּוֹ גְּבוּרַת יהוה לְרַפֵּא." מדוע שלוקס יסב את תשומת ליבנו לזה? האם כוחו של אלוהים לא תמיד נוכח כדי לרפא את החולים?

במהלך מפגשים קהילתיים ישנם זמנים של משיחה מיוחדת (תקרא לזה איך שתרצה). אני מעדיף לחשוב על המשיחה כעל נוכחות מיוחדת והתגלות של אלוהים. בזמנים אלה, נראה שיש מודעות מוגברת לנוכחותו של אלוהים. מצב זה של מודעות גם מעלה את הציפייה לראות מה אלוהים עתיד לעשות.

אני יכול לספר לכם על אירוע שהיה מאוד דומה לסיפור הזה שבדיוק קראנו בספר לוקס. זה קרה ממש לנגד עיני. זה לא התרחש בירושלים או בקהילה, אלא בסלון של מישהו בעיר הולדתי, דוברקורט, הארוויץ', באסקס שבאנגליה, שם עזרתי בהנהגת קהילה קטנה. בדיוק חזרנו מטבילה וחגגנו בביתו של מישהו, שהיה קרוב לחוף הים. רק כמה אנשים הוטבלו וכולם היו מבוגרים. באותו זמן, הרגשנו שאלוהים רוצה שנעשה את טבילתנו באירועים מאוד פומביים כדי להיות עדות לאנשים אחרים בעיר שלנו. אחרי הכול, חשבנו שאם הטבילה היתה אמורה להיות הצהרה פומבית, אז בואו באמת נכריז על זה באופן פומבי!

זה משך את תשומת הלב של אנשים, וגם את תשומת ליבם של העיתונאים המקומיים (אחרי הכול, זו היתה עיירה קטנה וזה לא היה מחזה שראית כל יום; אנשים לבושים באופן מלא שנכנסו לים הצפוני הקר.) בבית שבו התכנסו לאחר מכן כדי לחגוג נכחו בין שלושים וחמישה לבין ארבעים אנשים, וזה לא היה מפגש רשמי. חלק מהאנשים התקבצו בפינה ושרו שירי הלל עם גיטרה, חלק מהם דיברו וצחקו, ואחרים פשוט אכלו ביחד. טוני טיילר, אחד האנשים שהוטבלו, התייבש והחליף בגדים, אבל הוא סבל מכאב כתוצאה מהקור.

טוני היה נכה במשך ארבע-עשרה שנים. הוא נהיה נכה כשנפל ממנוף שבו עבד ברציפים בהאריץ', בפארקסטון קאי. הרתמה שלו לא היתה מחוברת כראוי, וכשהיא השתחררה, טוני נפל מהמנוף הגבוה אל המספנה הקשה, וסבל מפגיעה ישירה בצוואר ובגב. הרופא לא נתן לטוני הרבה תקווה שהוא יחלים, ואמר לו שיכולת התזוזה שלו תידרדר. הוא חייב את טוני לקחת תרופות חזקות נגד כאבים באופן עקבי.

בשל הפציעה, ידענו שהטבילה בים יכולה להיות עבורו חוויה קשה ולא נוחה. הים הצפוני רגוע לעיתים רחוקות, וטוני יכל להיכנס למים רק בעזרת אדם אחד מכל צד. הוא רצה להיטבל בים עם שאר חברי הקבוצה. לאחר הטבילה, התאספו יחד כדי להודות לאלוהים על טובו ולהתפלל עבור אלה שנטבלו. טוני רצה להירפא, אבל הוא לא ביקש תפילה לריפוי בשלב זה. רוג'ר, רועה הקהילה הראשי שלנו, רצה להתפלל עבור טוני.