זכריה השתייך לשבט לוי, הוא ואשתו היו צאצאים של אהרון. בנוסף, נאמר לנו שמשפחתו הייתה ממשמרת הכהונה של אביה. כל צאצא ישיר של אהרון היה באופן אוטומטי כהן. בעקבות כך, היו יותר מידי כהנים בתקופתו של זכריה (כעשרים אלף). דוד המלך חילק את הכהנים לעשרים וארבעה חלקים. רק בחג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות היו כולם מעורבים. במשך שאר השנה כל חלק או אגף שירתו שתי תקופות של שבוע כל אחת. המשנה קובעת כי לפני כל אחת מהמשמרות שהתבצעו באופן יומי, ארבע סדרות של גורלות בוצעו כדי לקבוע את המשתתפים של אירועי היום מתוך מאות הכהנים התורנים של האגף. הייתה זו גולת הכותרת של אלה שנבחרו סוף סוף לקבל את ההזדמנות לשרת בבית המקדש, מכיוון שהיה אסור לכהן להקטיר קטורת יותר מפעם אחת בחייו. שמו של זכריה נבחר להיכנס למקום הקדוש כדי להקטיר קטורת (לא קודש הקודשים, שבו רק הכהן הגדול יכול להיכנס. אירוע זה התבצע רק פעם בשנה, עם דם של קורבן מושלם(.

 

איך לדעתך הוא הרגיש בחוויה הזו? שים את עצמך במקומו לרגע. לפי דעתך, על מה הוא חשב בעת שהוא התכונן לבצע את התפקיד הקדוש של הקטרת קטורת, לפני המסווה שחצץ בין אלוהים לבני האדם?

 

זה היה היום הגדול של זכריה. היה זה דבר מדהים להיכנס לבית המקדש. זכריה היה צריך להתרחץ ולהתנקות לחלוטין במקווה לפני שעלה במעלה גרם המדרגות, כאשר כל מפלס עליון היה מורכב מחצר הגויים, חצר עזרת נשים, במעלה חציצה נוספת לחצר עזרת ישראל, לחצר הלווים ולבסוף לחצר הכהנים. כתוב שהמוני אנשים התפללו בזמן שהוא עשה את דרכו אל מזבח הקטורת (פסוק 10).

 

בעודו ממתין ליד מזבח הקטורת עם המחתה הריקה בידו, הוא מביט מעבר לכיור הנחושת של שטיפת הידיים והרגליים עד לשתים עשרה המדרגות האחרונות שהגיעו אל השלב האחרון של בית המקדש. הגבעה שהוא מטפס לעברה כרגע נבנתה על הר המוריה, המקום שבו לפני יותר מ-3,000 נאמר לאברהם לצאת למסע בן שלושה ימים. באותה גבעה אברהם נבחן על ידי כך שהיה צריך להקריב את בנו יצחק, הילד שקיבל כחלק מהבטחת אלוהים (בראשית כ"ב 1-4). כמובן, אלוהים עצר אותו מלהקריב את בנו, כי זה היה צל של מה שאלוהים בעצמו היה עתיד לעשות, באמצעות מתנת בנו ישוע ככבש הקורבן. הוא אמר אל בנו יצחק: "וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. (בראשית כ"ב 8). 

כל המבנים הסמוכים עדיין לא הושלמו באותה תקופה, אבל המקדש עצמו ניצב לפניו מקושט בשיש לבן ובזהב. יוסף בן מתתיהו (יוספוס), ההיסטוריון היהודי של אותה תקופה, כותב על בית המקדש של הורדוס:

 

לא נעדר דבר העשוי להדהים את הנפש ואת העין. בהיותו מצופה מכל עבריו לוחות זהב עבים הוא הזהיר עם זריחת השמש זוהר אֵש, עד כי אף המבקש בכל מאודו להתבונן בו נאלץ להסב את עיניו [ממנו] כמִקרני השמש. לזרים הקרֵבים אל העיר נראה [ההיכל] מרחוק כהר מכוסה שלג, כי במקומות שבהם לא היה מצופה זהב הבהיק בלובנו.

 

לאחר שהוקרב הקורבן על המזבח ודם ניתז על הגחלים, שני הכהנים התורניים ערבבו את הגחלים ומילאו את המחתה של זכריה בגחלים חמות. לאחר מכן, זכריה שוב שטף את ידיו ורגליו בקפידה, הפעם בכיור הנחושת לפני שטיפס במעלי המדרגות של בית המקדש. סביר להניח כי אלפי אנשים התבוננו בו, חלקם התפללו וחלקם שרו בעודו החל לעלות את שתים עשרה המדרגות לכיוון בית המקדש. ניתן היה להתקרב לאלוהים אך ורק באמצעות דם חלופי, וזוהי הסיבה שלזכריה היו גחלים חמות שעליהם ניתז דם הקורבן החלופי. האם זה לא מעניין שאפילו הרהיטים בתוך המקדש, המזבח והכיור מוקמו בצורה של צלב? רק פעם אחת בשנה ביום הכיפורים, נציג האומה (הכהן הגדול), היה יכול לעבור מעבר לפרוכת ההיכל אך ורק עם דם מכבש של קורבן מושלם. כאשר הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים עם הדם, היו לו פעמונים על שולי גלימתו. אם הכהנים האחרים יכלו לשמוע את הפעמונים כשהוא זז, הם ידעו שהוא עדיין חי. אם הוא היה מת, היה לו חבל אדום שנקשר לחגורתו כדי שיוכלו לגרור אותו החוצה שוב. סביר להניח שכל הכהנים חשבו על סוגיה זו כאשר הם המשיכו לעבר המקום הקדוש ביותר.

 

זכריה שחרר את הגחלים ממזבח הקורבן על מזבח הקטורת, בעודו מתפלל ומפזר את הקטורת על גבי הגחלים, בדיוק כפי שהורה דוד המלך, "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי, מִנְחַת-עָרֶב" (תהילים קמ״א 2). לאחר מכן הכהן היה צריך להשתטח בפני המזבח ולצאת מבלי להפנות את גבו אל פרוכת ההיכל. בעודו מתפלל, מבעד לעשן הקטורת העולה נגלה לימינו המלאך גבריאל ,ליד מזבח הקטורת. תארו לעצמכם כמה פחד זכריה מחוויה זו!

 

וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָֹה עֹמֵד אֵצֶל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת לִימִינוֹ. וַיַּרְא זְכַרְיָהוּ וַיֶּחֱרָד וְאֵימָה נָפְלָה עָלָיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמַּלְאָךְ אַל־תִּירָא זְכַרְיָהוּ כִּי תְפִלָּתְךָ עָלְתָה לְרָצוֹן וְאֱלִישֶׁבַע אִשְׁתְּךָ תֵּלֵד לְךָ בֵן וְקָרָאתָ שְׁמוֹ יוֹחָנָן. וְהָיָה־לְךָ לְשִׂמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן וְרַבִּים בְּהִוָּלְדוֹ יַעֲלֹזוּ. כִּי־יִגְדַּל לִפְנֵי יְהוָֹה וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ יִמָּלֵא בְּעוֹד הֱיוֹתוֹ בְּבֶטֶן אִמּוֹ. רַבִּים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָשִׁיב אֶל־יְהוָֹה אֱלֹהֵיהֶם. וְהָלַךְ לְפָנָיו בְּרוּחַ אֵלִיָּהוּ וּבִגְבוּרָתוֹ לְהָשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל־בָּנִים וּלְפשְׁעִים רוּחַ דֵּעָה יְשָׁרָה וְהֶעֱמִיד לִפְנֵי יְהוָֹה עָם אֲשֶׁר לִבּוֹ נָכוֹן עִמּוֹ (לוקס א' 11-17).

 

לפי דעתך, מהי התפילה אליה התכוון המלאך באומרו "תפילתך עלתה לרצון" (פסוק 13). האם אי פעם היית צריך לחכות הרבה זמן לתשובה עבור תפילה, והופתעת כאשר התשובה הזאת הגיעה? הסבר.

 

אין שום דרך לדעת בוודאות עבור מה זכריה התפלל. למרות שאני בטוח שהוא התפלל עבור ילד במשך שנים רבות, מכיוון שנראה כי בשלב זה בחייו, זכריה היה חסר תקווה שיהיה לו ילד. הוא גילה את חוסר האמונה שלו אפילו אחרי שהמלאך אמר לו שזה יקרה! זה גורם לי לחשוב שאולי היה רובד עמוק יותר לתפילה זו. ככהן ונציג העם, יכול להיות שזכריה התפלל שאלוהים יחזיר את עם ישראל בחזרה אליו. לפני שיבוא המשיח, היה צריך להופיע שליח שיכריז על בואו. זה היה אותו שליח שיופיע לפני המשיח ויחזיר את ליבם של האבות לילדים. הנביא האחרון שנשלח לישראל כמעט ארבע מאות שנה קודם לכן ניבא:

 

"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת" (מלאכי ג' 1). 

 

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם (מלאכי ג' 23-24).

 

ארבע מאות שנה חשוכות חלפו מאז נבואת מלאכי. ככהן וכאיש אלוהים, הוא ידע שמנהיגות ישראל הייתה מושחתת ושתלטנית, כפי שהוא ראה מדי יום. זכריה היה מודע לפסוקים בכתבי הקודש על בואו של המשיח והמבשר שלו. האם אי פעם חשבת, שלפי מה שאלוהים יודע שעתיד לקרות, נוכל להיות התשובה לתפילות שלנו? לעיתים קרובות, אלוהים ישים נטל מסוים על ליבנו, לפני שהוא יגלה לנו שאנחנו נקראנו להיות התשובה לתפילה זו.

 

אל תחשוב שזה היה צירוף מקרים שזכריה הוא שנבחר על ידי הטלת גורלות להקטיר קטורת באותו יום! התרחשות זו הייתה לפי התכניות והמטרות של אלוהים. כאשר הוא שחרר את הקטורת על הגחלים החמים של מזבח הקטורת המסמל תפילה, אני מאמין שהוא התפלל עבור עם ישראל, שהמשיח והמבשר שלו יבואו לשחרר אותם מן הדיכוי האכזרי לא רק של המנהיגים המושחתים של ישראל, אלא גם של הרומאים.

 

אם הייתה לך הזדמנות להגיע ישר אל פרוכת היכל הקודש לפני ה' ולדעת ללא ספק כי הוא ישמע אותך וייתן לך את מה שאתה מבקש, מה היית מבקש? לפי דעתך, מדוע זכריה נהיה אילם?

 

"וַיֹּאמֶר זְכַרְיָהוּ אֶל־הַמַּלְאָךְ בַּמָּה אֵדַע זֹאת הֵן אֲנִי זָקַנְתִּי וְאִשְׁתִּי בָּאָה בַיָּמִים. וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אָנֹכִי גַבְרִיאֵל הָעֹמֵד לִפְנֵי הָאֱלֹהִים שֻׁלַּחְתִּי לְדַבֵּר אֵלֶיךָ וּלְבַשֶּׂרְךָ כָּזֹאת. וְהִנֵּה אַתָּה תֵאָלֵם וְלֹא תוּכַל דַבֵּר עַד אֲשֶׁר יָקוּם הַדָּבָר הַזֶּה עֵקֶב אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמַנְתָּ לִדְבָרַי אֲשֶׁר יָקוּמוּ בְּעִתָּם. וְהָעָם הוֹחִילוּ לִזְכַרְיָהוּ עַד־בּוֹשׁ וַיִּתְפַּלְאוּ כִּי הִתְמַהְמַהּ בַּהֵיכָל. וּבְצֵאתוֹ לֹא יָכֹל דַּבֵּר אֲלֵיהֶם וַיַּכִּירוּ כִּי־חִזָּיוֹן חָזָה בַּהֵיכָל וַיָּנַע לָהֶם בְּרֹאשׁוֹ כִּי הוּא אִלֵּם. וְכַאֲשֶׁר מָלְאוּ יְמֵי עֲבֹדָתוֹ וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב אֶל־בֵּיתוֹ. וַיְהִי אַחֲרֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה וַתַּהַר אֱלִישֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַתַּסְתֵּר חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים לֵאמֹר. כָּכָה עָשָׂה לִי יְהוָֹה בַּיָּמִים אֲשֶׁר פְּקָדַנִי וְאָסַף אֶת־חֶרְפָּתִי לְעֵינֵי בְנֵי־אָדָם" (לוקס א' 18-25).