הפסקה מתחילה בכך שהוא אומר לנו שהסכסוך הזה התקיים ביום השבת. אנחנו רואים שהפרושים מרגלים אחרי התלמידים וישוע בזמן שהם מתהלכים בשדות התבואה. אני תוהה אם הפרושים עברו את מגבלת ההליכה שלהם של 900 מטר? המשנה פירטה שלוש מתוך שלושים ותשע הבהרות בנוגע לעבודה: "לקצור... לעמר, לדוש" (מסכת שבת 7 ב'). כשהתלמידים קטפו את השיבולים, הם קצרו. כאשר הם מללו אותן בידיהם, הם עמרו ודשו התבואה. פעולות אלה שהתבצעו על ידי התלמידים היו אסורים על ידי "שומרי גבולות הגזרה של הגדר" הנוקשים.

ישוע דאג לעמו. מנקודת מבטו, הסופרים והפרושים היו כה להוטים לקיים את החוקים ולשמור על הגדר סביב החוקים הללו, שהם נכשלו בלהבין או להרוויח מהרוח של אותם כללים. הוא סירב להיות כבול על ידי התוספות שלהם, וזה מה שהוביל אותו לעימות עם האליטה הדתית. אלוהים נתן להם את יום השבת כזמן מנוחה, אבל הפרושים והסופרים יצרו מערכת של כללים כדי לבסס גאולה שהיא תוצר של שמירת החוקים. אנשיו של ישוע הפרו את חוק מספר 146, סעיף 42, שורה 4, תת סעיף 16, של חוק הגנת השבת (צ'אק סווינדול). ישוע היה צריך לשבור את הגדר שלהם!

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר: אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה: הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: עַד-אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי וְתוֹרֹתָי. רְאוּ כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי (שמות ט״ז 23-30).

אבל מדוע יום השבת והמנוחה היה כל כך חשוב לאלוהים? למה אלוהים הציג את המצווה הזו מלכתחילה?

אלוהים לא מחפש רובוטים. הוא נתן לנו בנדיבות לפחות יום אחד בשבוע לנוח, להירגע ולהבריא. במקור, זה ניתן כברכה, כלומר, כדי להגן על האדם ולאפשר לו זמן של מנוחה והתחדשות. כמה שאנחנו צריכים את זה בתרבות שלנו היום! צריך להיות יום מוגדר שבו נוכל לא רק להזין את הגוף שלנו, אלא גם את הנפש שלנו ונעשה הפסקה מן העבודה השוחקת. מאחר ואלוהים יצר את האדם, אלוהים יודע ומכיר בצורך של האנושות לנוח. תמיד היו אנשים שרצו שאחרים יעבדו עבורם שבעה ימים בשבוע ללא הפסקה. דעתו של אלוהים לגבי השבת לעמו הייתה איתנה. השבת ניתנה לאדם לנוח, לא להיפך, כלומר, האדם נוצר עבור השבת. השבת לא ניתנה רק כברכה עבור העם, אלא היא גם סמל של משהו עמוק יותר.

מנוחת השבת לעם אלוהים

ישוע בעצמו אמר:

בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה. קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, כִּי עֻלִּי נָעִים וְקַל מַשָּׂאִי" (מתי י״א 28-30).

האלוהים שלנו משתוקק לקרב אותנו אליו. בני ישראל לא הבינו את ליבו של אלוהים כלפיהם. לא היה להם שום ערך בלהקדיש יום בשבוע לדרוש את אלוהים, כי איך הם ירוויחו מזה? השבת הייתה הרבה יותר מסתם יום מנוחה. יום זה ניבא את העתיד להתרחש, כמו שאלוהים נח מששת ימי העבודה שלו בבריאת העולם, תהיה מנוחה רוחנית בשבת. זכור כי לאורך סיפורי התנ"ך, אלוהים עשה כל כך הרבה דברים עבור עם ישראל ששימשו צל של ההגשמה שתקרה כאשר המשיח יתהלך על הארץ. שאול השליח מדבר על העיקרון זה שאנו רואים בתנ"ך:

מַה שֶּׁקָּרָה לָהֶם הָיָה לֶקַח לְדֻגְמָה וְזֶה נִכְתַּב כְּדֵי לְהַזְהִיר אוֹתָנוּ, אֲנַחְנוּ אֲשֶׁר קִצֵּי הָעוֹלָמִים הִגִּיעוּ אֵלֵינוּ (הראשונה אל הקורינתים י׳ 11).

מצרים הייתה מעין מעצמה עולמית שבה אנו חיים היום כזרים וכעולי רגל. פרעה היה סוג של שטן, אותו אחד שהטיל נטל כבד על גבם של בני ישראל. משה היה סוג של מושיע, ישוע, שיבוא להציל אותם משוק העבדים של השטן. כבש הפסח היה סוג של הקורבן שהחליף את שה האלוהים, שבא לשאת את חטאת העולם. הדם של כבש היה צריך להיות ממוקם במשקוף ועל שני צדי הדלת, ובכך יצר צלב שהיום עוצר את מלאך המוות מלהיכנס לבית חיינו. עמוד האש שנתן להם אור בזמן שהם צעדו בלילה, היה סוג של אור העולם, ישוע. הסלע שנפגע היה סוג של הצליבה שהביאה מים חיים לעולם. אנחנו יכולים לתת אינספור דוגמאות להקבלה הזו. השבת סימלה משהו שאלוהים יעשה כאשר יוזם הברית החדשה יכנס לתמונה.

בדיוק כמו שהפסח מן השעבוד של פרעה דיבר אלינו על ישוע שמושיע אותנו מן השעבוד של החטא, השבת מדברת על מנוחת השבת שמבוססת על ישועה כתוצאה ממעשים, שהרי אין ישועה כזאת באמת. הסופר של אל העברים בברית החדשה מגדיר זאת כך:

לָכֵן, בְּעוֹד עוֹמֶדֶת הַהַבְטָחָה לְהִכָּנֵס אֶל מְנוּחָתוֹ, רָאוּי לָנוּ לַחֲשֹׁשׁ שֶׁמָּא יִמָּצֵא אִישׁ מִכֶּם מְאַחֵר לְהִכָּנֵס. הֲרֵי גַּם אֲנַחְנוּ הִתְבַּשַּׂרְנוּ כְּמוֹהֶם, אַךְ הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁמַע לֹא הוֹעִיל לָהֶם מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הִתְמַזֵּג עִם אֱמוּנָה בְּקֶרֶב הַשּׁוֹמְעִים. אֲנַחְנוּ הַמַּאֲמִינִים נִכְנָסִים לַמְּנוּחָה, כְּשֵׁם שֶׁאָמַר, "אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם-יְבֹאוּן אֶל-מְנוּחָתִי",אַף כִּי מֵהִוָּסֵד תֵּבֵל הֻשְׁלְמוּ הַמַּעֲשִׂים, שֶׁכֵּן בְּמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר עַל הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, "וַיִּשְׁבֹּת אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ." וְכָאן שׁוּב, "אִם-יְבֹאוּן אֶל-מְנוּחָתִי." וּמֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ אֲשֶׁר נוֹתָר לָהֶם לְהִכָּנֵס אֵלֶיהָ וְאֵלֶּה שֶׁהִתְבַּשְּׂרוּ בָּרִאשׁוֹנָה לֹא נִכְנְסוּ בִּגְלַל הַמְּרִי, שׁוּב יָעַד יוֹם מְסֻיָּם -- הַיּוֹם -- בְּאָמְרוֹ בְּפִי דָּוִד כַּנֶּאֱמָר לְעֵיל, וְזֹאת לְאַחַר זְמַן רַב, "הַיּוֹם אִם-בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, אַל-תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם." אִלּוּ הֱבִיאָם יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמְּנוּחָה, לֹא הָיָה מְדַבֵּר אַחֲרֵי כֵן עַל יוֹם אַחֵר. לְפִיכָךְ נוֹתְרָה מְנוּחַת שַׁבָּת לְעַם אֱלֹהִים. הֵן הַנִּכְנָס אֶל מְנוּחָתוֹ גַּם הוּא שָׁבַת מִמְּלַאכְתּוֹ, כְּמוֹ הָאֱלֹהִים מִשֶּׁלּוֹ. לָכֵן נַחְתֹּר נָא לְהִכָּנֵס אֶל הַמְּנוּחָה הַהִיא, פֶּן יִכָּשֵׁל אִישׁ וְיִהְיֶה לְמַמְרֶה כְּמוֹהֶם (אל העברים ד׳ 1-11).

הכותב של אל העברים אומר שעצם העובדה שיהושע הוביל את בני ישראל לארץ כנען, לא סיפקה להם את המנוחה האמיתית, מכיוון שהמנוחה האמיתית של אלוהים מגיעה רק באמצעות ישוע המשיח. הזכייה בארץ כנען הייתה רק סוג צל של מה שישוע עתיד לעשות, כדי להביא את כל מי שנמצא תחת הברית החדשה למנוחתו.

הצורך מתעלה על החוקים – השבת נבראה לאדם, ולא האדם נברא לשבת

הנה דוגמה לאירוע בתנ"ך המדגים שרוח החוק חשובה יותר מהחוק עצמו. ישוע התייחס לפסקה זו למטה כאשר הוא ענה לפרושים בלוקס ו' 3-5. כאשר הוא הסביר מדוע מותר לתלמידיו לקטוף ולאכול מן התבואה בשבת, ישוע הזכיר להם שכאשר דוד נמלט משאול עם קבוצת אנשים שהלכו אחריו, הוא היה רעב, ואכל לחם קדוש שרק לכהנים היה מותר לאכול ממנו;

וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ. וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל-מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי. וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ חֲמִשָּׁה לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי אוֹ הַנִּמְצָא. וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי: כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה. וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ: וְהוּא, דֶּרֶךְ חֹל וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי. וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ: כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי יְהוָה לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ (שמואל א׳ פרק כ״א 2-7).

הלחם שהוזכר כאן הוא "לחם הפנים." הלחם היה מקודש. כאשר הכהנים הוחלפו, הורשה להם לאכול מן הלחם כחלק מצרכי המחיה שלהם. למרות שהכהנים חלקו את הלחם עם דוד ואנשיו, הוא נועד אך ורק לכהנים. הכהן ציית למצווה נעלה יותר על ידי שיתופו עם האנשים הנזקקים. מכיוון שמדובר בהוראת אלוהים לכהנים על שירותם המסור, שאלו הכהנים את דוד האם אנשיו נקיים מבחינה טקסית.