אני בטוח שיוסף חש בושה על כך שלא היה מסוגל לספק לאשתו ולהביא את ישוע לעולם בנוחות יחסית, במקום בחצר מסריחה. מאחר שאין לנו שום אזכור של מיילדת עם מים חמים שעזרה למרים במהלך הלידה, סביר להניח שיוסף ומרים נאלצו לסמוך על כך שאלוהים ידע מה הוא עושה. יוסף אחז את בן אלוהים עם הידיים הקרות שלו בזמן שצפה במשיח בא לעולם על ידי האור של כוכב בשמיים מעל בית לחם (מתי ב' 9).

אילו חסרונות אחרים היו למקום ולאופן שבו מרים ילדה את תינוקה?

בְּאוֹתוֹ חֶבֶל אֶרֶץ הָיוּ רוֹעִים שֶׁנָּהֲגוּ לָגוּר בַּשָּׂדֶה וְלִשְׁמֹר עַל עֶדְרָם בְּאַשְׁמוּרוֹת הַלַּיְלָה. לְפֶתַע נִצַּב עֲלֵיהֶם מַלְאַךְ יהוה וּכְבוֹד יהוה נָגַהּ סְבִיבָם. הֵם נִבְהֲלוּ עַד מְאֹד, אוּלָם הַמַּלְאָךְ אָמַר לָהֶם: "אַל תִּפְחֲדוּ, כִּי הִנְנִי מְבַשֵּׂר לָכֶם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָעָם. הַיּוֹם נוֹלַד לָכֶם מוֹשִׁיעַ בְּעִיר דָּוִד, הוּא הַמָּשִׁיחַ הָאָדוֹן. וְזֶה לָכֶם הָאוֹת: תִּמְצְאוּ תִּינוֹק מְחֻתָּל שׁוֹכֵב בְּאֵבוּס." פִּתְאוֹם הָיוּ לְיַד הַמַּלְאָךְ הֲמוֹן צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהֵמָּה מְהַלְלִים אֶת הָאֱלֹהִים וְאוֹמְרִים: "כָּבוֹד לֵאלֹהִים בַּמְּרוֹמִים, וּבָאָרֶץ שָׁלוֹם עַל בְּנֵי אָדָם רְצוֹנוֹ." לְאַחַר שֶׁעָלוּ הַמַּלְאָכִים מֵעֲלֵיהֶם הַשָּׁמַיְמָה, אָמְרוּ הָרוֹעִים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: "בּוֹאוּ נֵלֵךְ עַד בֵּית לֶחֶם וְנִרְאֶה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר קָרָה, מַה שֶּׁאֱלֹהִים הוֹדִיעַ לָנוּ." הֵם הָלְכוּ מַהֵר וּמָצְאוּ אֶת מִרְיָם וְיוֹסֵף וְאֶת הַתִּינוֹק הַשּׁוֹכֵב בָּאֵבוּס. כַּאֲשֶׁר רָאוּ אוֹתוֹ הִשְׁמִיעוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר לָהֶם עַל-אוֹדוֹת הַיֶּלֶד הַזֶּה. כָּל הַשּׁוֹמְעִים תָּמְהוּ עַל הַדְּבָרִים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם הָרוֹעִים, אַךְ מִרְיָם שָׁמְרָה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְשָׁקְלָה אוֹתָם בְּלִבָּהּ. לְאַחַר מִכֵּן חָזְרוּ הָרוֹעִים כְּשֶׁהֵם מְהַלְלִים וּמְשַׁבְּחִים אֶת הָאֱלֹהִים עַל כָּל אֲשֶׁר שָׁמְעוּ וְרָאוּ כְּפִי שֶּׁנֶּאֱמַר לָהֶם. כְּשֶׁמָּלְאוּ שְׁמוֹנָה יָמִים וְהִגִּיעַ הַזְּמַן לָמוּל אוֹתוֹ קָרְאוּ אֶת שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ, כַּשֵּׁם שֶׁקָּרָא לוֹ הַמַּלְאָךְ לִפְנֵי שֶׁהוֹרָה בַּבֶּטֶן (לוקס ב׳ 8-21).

בתקופה זו היה נהוג שנגנים התכנסו בלידת תינוק, אבל ממש לא באורווה של חיות. כאשר נולד תינוק, הנגנים פרצו בשיר, והייתה זו שמחה גדולה. במקרה זה, לא היו מוזיקאים בסביבה, אבל השמיים לא יכלו להכיל את עצמם. אלוהים שלח מלאכים מוזיקאים לקבל את בנו אל העולם, והוא שלח אותם אל האנשים הנחותים ביותר, הרועים בשדות. האליטה היהודית של אותה תקופה בזה לרועים, מכיוון שהם לא יכלו לשמור על דרישות הכביסה והניקיון הקפדניות של ההלכה בגלל עבודתם. על רועי בית לחם הוטלה השמירה והטיפול בכבשים שיועדו לבית המקדש. כבשים הוקרבו בוקר וערב על מזבח המקדש.

האם זה לא מעניין כי הם היו הראשונים שנקראו להשגיח על שה האלוהים, הקורבן שהיה עתיד לשאת את חטא העולם? נאמר להם שהם יראו סימן. הם ימצאו את התינוק עטוף בבדים ושוכב בתוך שוקת האכלת חיה - אבוס או תא באורווה של חיות. הסימן, אשר גרם לרועים לשים לב שלמלך הזה, בן דוד, לא יהיו את המותרות הרגילות שיש למלך בעולם הזה. הוא היה עטוף בסחבות בלויות ושכב בתוך שוקת האכלה. לאחר שראו היכן שוכב התינוק, נאמר לנו בפסוק 18 כי עדותם של הרועים הדהימה אנשים. זה בהחלט לא מקום שבו נולד מלך נורמלי. מדוע אלוהים חיים עושה דברים בצורה אחרת מדרכו של העולם הזה? "מָה עֹמֶק עֹשֶׁר הָאֱלֹהִים, מָה עֹמֶק חָכְמָתוֹ וְדַעְתּוֹ! אֵין חֵקֶר לְמִשְׁפָּטָיו וְאֵין מַשִּׂיג אֶת דְּרָכָיו" (אל הרומים י״א 33).

פדיון הבן בבית המקדש

כַּאֲשֶׁר מָלְאוּ יְמֵי טָהֳרָתָם לְפִי תּוֹרַת מֹשֶׁה, הֶעֱלוּהוּ לִירוּשָׁלַיִם לְהַצִּיגוֹ לִפְנֵי אֱלֹהִים כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת יהוה, שֶׁכָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם קָדוֹשׁ לַיהוה יִקָּרֵא; וּלְהַקְרִיב קָרְבָּן כָּאָמוּר בְּתוֹרַת יהוה, שְׁתֵּי-תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה. אִישׁ הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם בְּאוֹתָהּ עֵת, שִׁמְעוֹן שְׁמוֹ; וְהָאִישׁ צַדִּיק וְחָסִיד וּמְחַכֶּה לְנֶחָמַת יִשְׂרָאֵל, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָיְתָה עָלָיו. וּבְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִגְלָה לוֹ שֶׁלֹּא יִרְאֶה מָוֶת בְּטֶרֶם יִרְאֶה אֶת מְשִׁיחַ יהוה, וּבְהַדְרָכַת הָרוּחַ הוּא נִכְנַס אֶל הַמִּקְדָּשׁ. כַּאֲשֶׁר הֵבִיאוּ הַהוֹרִים אֶת הַיֶּלֶד יֵשׁוּעַ, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּנָּהוּג עַל-פִּי הַתּוֹרָה, לָקַח אוֹתוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו וּבֵרַךְ אֶת אֱלֹהִים וְאָמַר: "וְעַתָּה, אֲדֹנָי, פְּטֹר נָא אֶת עַבְדְּךָ בְּשָׁלוֹם, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, כִּי רָאוּ עֵינַי אֶת יְשׁוּעָתְךָ אֲשֶׁר הֲכִינוֹתָ לְעֵינֵי כָּל הָעַמִּים: אוֹר לְהָאִיר לַגּוֹיִים וְתִפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ." אָבִיו וְאִמּוֹ תָּמְהוּ עַל הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֱמְרוּ עָלָיו. בֵּרְכָם שִׁמְעוֹן וְאָמַר אֶל מִרְיָם אִמּוֹ: "הִנֵּה זֶה נוֹסַד לְמִכְשׁוֹל וְלִתְקוּמָה לְרַבִּים בְּיִשְׂרָאֵל וּלְאוֹת אֲשֶׁר יִתְנַגְּדוּ לוֹ -- וְגַם בְּלִבֵּךְ אַתְּ תַּעֲבֹר חֶרֶב -- לְמַעַן תִּגָּלֶינָה מַחְשְׁבוֹת לֵב רַבִּים (לוקס ב׳ 22-35).

הכתובים מציגים בפנינו כעת אדם בשם שמעון (שמעון פירושו לשמוע), שרוח הקודש הייתה עליו. האיש הזה היה צדיק וחסיד לפני אלוהים (פסוק 25), והוא חיכה ל"נחמת ישראל." כל מי שחי באותה עת יכל לראות שדברים רבים התרחשו בניגוד לרצון אלוהים. הכמיהה שלהם הייתה שהמשיח יבוא ויגדיר את הדברים הנכונים - את נחמת ישראל. ברוח הקודש נגלה לשמעון שהוא לא ימות לפני שיראה את המשיח במו עיניו. על פי ויקרא י"ב, אמו של תינוק זכר הייתה צריכה לעבור תקופה של טהרה שנמשכה ארבעים יום - זה היה זמן מנוחה טוב עבור האם. בסוף אותה תקופה היה עליה להקריב כבש כקורבן, ואם היא לא יכלה להרשות לעצמה כבש, היא יכלה להקריב יונה או תר.

מרים הייתה ענייה, אז כתוב שהיא הקריבה את הציפורים. זה היה באותו זמן שהרוח הדריכה את שמעון לאיזה זוג וילד הוא צריך לגשת. שמעון ניבא כי יבוא זמן שבו הילד הזה יגרום חלוקה בישראל, כלומר, אלה שיהיו מלאים בגאווה יושפלו, ואלה שישפילו את עצמם ירוממו (מתי כ"ג 12). אני בטוח שמרים לא אהבה את הדבר האחרון ששמעון אמר – שחרב תעבור בליבה של מרים. זאת לא הייתה חרב במובן המילולי, אלא גרוע מכך, שכן היא עתידה לסבול את הייסורים של לראות את בנה האהוב נצלב לנגד עיניה.

גַּם אִשָּׁה נְבִיאָה הָיְתָה שָׁם, חַנָּה בַּת פְּנוּאֵל מִשֵּׁבֶט אָשֵׁר, וְהִיא בָּאָה בַּיָּמִים. שֶׁבַע שָׁנִים חָיְתָה עִם בַּעֲלָהּ מֵעֵת בְּתוּלֶיהָ; וְהִיא אַלְמָנָה בַּת שְׁמוֹנִים וְאַרְבַּע שָׁנִים וְלֹא עָזְבָה אֶת הַמִּקְדָּשׁ בְּעָבְדָהּ אֶת אֱלֹהִים בְּצוֹם וְתַחֲנוּנִים יוֹמָם וָלַיְלָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאָה וְהוֹדְתָה לֵאלֹהִים וְדִבְּרָה עַל הַיֶּלֶד בְּאָזְנֵי כָּל הַמְחַכִּים לַגְּאֻלָּה בִּירוּשָׁלַיִם. לְאַחַר שֶׁהִשְׁלִימוּ אֶת הַכֹּל עַל-פִּי תּוֹרַת יהוה, חָזְרוּ לַגָּלִיל, לְנָצְרַת עִירָם. וְהַיֶּלֶד גָּדַל וְהִתְחַזֵּק, מָלֵא חָכְמָה, וְחֶסֶד אֱלֹהִים הָיָה עָלָיו (לוקס ב׳ 36-40).

לאחר ששמעון ניבא, אישה יראת אדוני ניגשה ליוסף, מרים וישוע. קראו לה חנה, שמשמעות שמה הוא חסד. לאחר שאיבדה את בעלה, היא הקדישה את חייה במרדף אחר אלוהים, צום ותפילה, מבלי לעזוב את מתחם בית המקדש, אלא היא שירתה את אלוהים באמצעות צום ותחנונים שאלוהים ישלח את המשיח למי שמחפש אותו. שימו לב שההתגלות של המשיח ניתנה רק למי שחיכה בציפייה לבואו של המשיח.

הנער ישוע בבית המקדש

מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה עָלוּ הוֹרָיו לִירוּשָׁלַיִם בְּחַג הַפֶּסַח. וּבִמְלֹאת לוֹ שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה שָׁנִים עָלוּ לִירוּשָׁלַיִם כְּמִנְהַג הֶחָג. כְּשֶׁמָּלְאוּ הַיָּמִים שָׁבוּ, אַךְ הַנַּעַר יֵשׁוּעַ נִשְׁאַר בִּירוּשָׁלַיִם וְהוֹרָיו לֹא יָדְעוּ. הוֹאִיל וְחָשְׁבוּ שֶׁהוּא נִמְצָא בַּשַּׁיָּרָה הָלְכוּ כִּבְרַת דֶּרֶךְ יוֹם אֶחָד וְחִפְּשׂוּהוּ בֵּין הַקְּרוֹבִים וְהַמַּכָּרִים, אַךְ כֵּיוָן שֶׁלֹּא מְצָאוּהוּ חָזְרוּ לִירוּשָׁלַיִם לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ. לְאַחַר שְׁלוֹשָׁה יָמִים מְצָאוּהוּ בַּמִּקְדָּשׁ וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּין הַמּוֹרִים, שׁוֹמֵעַ אוֹתָם וְשׁוֹאֵל אוֹתָם; וְכָל שׁוֹמְעָיו הִתְפַּלְּאוּ עַל שִׂכְלוֹ וְעַל תְּשׁוּבוֹתָיו. כַּאֲשֶׁר רָאוּ אוֹתוֹ הוֹרָיו הִשְׁתּוֹמְמוּ. אָמְרָה לוֹ אִמּוֹ: "בְּנִי, לָמָּה עָשִׂיתָ לָנוּ כָּכָה? הִנֵּה אָבִיךָ וַאֲנִי חִפַּשְׂנוּ אוֹתְךָ בִּדְאָגָה רַבָּה." הֵשִׁיב לָהֶם: "לָמָּה חִפַּשְׂתֶּם אוֹתִי? הַאִם לֹא יְדַעְתֶּם כִּי עָלַי לִהְיוֹת בַּאֲשֶׁר לְאָבִי?" אַךְ הֵם לֹא הֵבִינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁדִּבֵּר אֲלֵיהֶם. הוּא יָרַד אִתָּם וּבָא לְנָצְרַת וְהָיָה נִכְנָע לְמָרוּתָם. אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שָׁמְרָה אִמּוֹ בְּלִבָּהּ. וְיֵשׁוּעַ הוֹסִיף לִגְדֹּל בְּחָכְמָה וּבְקוֹמָה וּבְחֵן לִפְנֵי אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם (לוקס ב׳ 41-52).

לוקס מספק לנו קטע נוסף אודות חייו הצעירים של ישוע. הפעם הוא מספר לנו על אירוע, סביר יותר להניח שהסיפור סופר ללוקס על ידי מרים, בזמן שבו ישוע היה רק בן שתים עשרה. בפסוק 41 כתוב שישוע והוריו עלו לירושלים מדי שנה לחג הפסח. זה היה חגיגה של גאולה מן העבדות של מצרים. חג זה נקרא חג המצות, ונחגג במשך שבוע. היום הראשון של החג נקרא "פסח".

רבים מתושבי עיירה אחת היו עושים את המסע ביחד, ומחנים בערב במקומות שונים בדרך. כיוון שההליכה מנצרת לירושלים הייתה בסביבות 118 קילומטרים, לקח מספר ימים להגיע לירושלים, כאשר הנשים והילדים יצאו ראשונים למסע. הגברים הגיעו אליהם במתחם מחנה הלילה הראשון. לאחר שהסתיימה החגיגה, יוסף פגש את מרים במחנה שנקבע מראש רק כדי לגלות שישוע לא היה עם אף אחד מהם. אתה יכול לתאר לעצמך כמה הם היו נסערים? אני בטוח ששניהם האשימו אחד את השני, אתה לא חושב?