הֲלֹא זֶה הַנַּגָּר בֶּן מִרְיָם וַאֲחִי יַעֲקֹב וְיוֹסֵי וִיהוּדָה וְשִׁמְעוֹן, וַהֲרֵי אַחְיוֹתָיו פֹּה אִתָּנוּ!" הוּא הָיָה לָהֶם לְמִכְשׁוֹל. אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "אֵין נָבִיא נִקְלֶה אֶלָּא בְּעִירוֹ, בֵּין קְרוֹבָיו וּבְבֵיתוֹ. "וְלֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁם שׁוּם נֵס; רַק עַל חוֹלִים אֲחָדִים סָמַךְ אֶת יָדָיו וְרִפֵּא אוֹתָם (מרקוס ו׳ 3-5).

הם התקשו לקבל אותו כמשיח האלוהים בגלל ההיכרות שלהם אתו. הם ראו אותו משחק ברחובות שלהם, מכין את הכיסאות שלהם, ובונה את בתיהם. סוג זה של הגבלה וחוסר אמונה קורה לעיתים קרובות גם בחייהם של מאמינים. גבר או אישה שמגיעים לאמונה ונושעים, הופכים לבריאה חדשה במשיח. עם זאת, לעיתים קרובות הם מוגבלים על ידי הגבולות של אנשים מעיר הולדתו ומשפחתו:

עַל כֵּן מֵעַתָּה אֵין אָנוּ מַכִּירִים אִישׁ עַל-פִּי רְאוּת אֱנוֹשִׁית; וְגַם אִם הִכַּרְנוּ אֶת הַמָּשִׁיחַ עַל-פִּי רְאוּת אֱנוֹשִׁית, הֲרֵי כָּעֵת אֵינֶנּוּ מַכִּירִים אוֹתוֹ עוֹד בְּאֹפֶן כָּזֶה. עַל כֵּן מִי שֶׁנִּמְצָא בַּמָּשִׁיחַ הוּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה. הַיְשָׁנוֹת עָבְרוּ; הִנֵּה נִהְיוּ חֲדָשׁוֹת (האיגרת השנייה אל הקורינתים ה׳ 16-17).

שאול כתב לקהילה בקורינתוס שאסור לנו להציב מגבלות על אנשים שנולדו מחדש והולכים אחרי המשיח. אנחנו לא צריכים לחשוב עליהם באותה צורה שבה חשבנו עליהם לפני שהם נושעו. הם בריאה חדשה במשיח, ואנחנו לא צריכים לעכב את הקריאה שלהם או את עבודתם בגלל מי הם היו בעבר. אסור לנו לחשוב מחשבות כמו "אה, הם תמיד היו ככה. הם לעולם לא ישתנו". אנו יכולים לנעול בצורה מחשבתית מאמינים אחרים לתוך מה שאנו חושבים עליהם, להגביל אותם אל חייהם הקודמים מחוץ למשיח, במקום מי שהם כיום, ומה ישוע חושב עליהם. צפו לטוב ביותר זה מזה ותנו להם את החופש להיות האדם שאלוהים קרא להם להיות במשיח. מתי מבהיר את הבעייתיות בנושא הזה: ״וְלֹא עָשָׂה שָׁם נִסִּים רַבִּים בִּגְלַל חֹסֶר אֱמוּנָתָם״ (מתי י״ג 58). חוסר אמונה וביטחון באלוהים ימעיטו באמונתו של כל אדם, ולא יאפשרו לכוחו של אלוהים לגעת בחייו.

האם היה מקרה בחיים שלך כאשר הציבו בפניך מגבלות לגבי מה שאתה מסוגל או לא מסוגל לעשות? האם אי פעם אתה מרגיש שציפיותיהם של אנשים אחרים מגבילות אותך? שתף בקצרה זה עם זה אם אתה מרגיש שאתה מסוגל.

שתי דוגמאות של אנשים שאלוהים עוזר להם

בעודו יושב, ישוע המשיך לדבר אליהם:

אָמַר לָהֶם: "אֵין סָפֵק שֶׁתֹּאמְרוּ לִי אֶת הַפִּתְגָּם הַזֶּה, 'רוֹפֵא, רַפֵּא אֶת עַצְמְךָ!' כָּל הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְנוּ כִּי נַעֲשׂוּ בִּכְפַר נַחוּם עֲשֵׂה גַּם פֹּה, בְּעִירְךָ'." הוֹסִיף וְאָמַר: "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ. וְאֱמֶת אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: אַלְמָנוֹת רַבּוֹת הָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, בְּעֵת שֶׁנֶּעֶצְרוּ הַשָּׁמַיִם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְרָעָב גָדוֹל הָיָה בְּכָל הָאָרֶץ, אַךְ אֵלִיָּהוּ לֹא נִשְׁלַח אֶל אַחַת מֵהֶן כִּי אִם אֶל אִשָּׁה אַלְמָנָה בְּצָרְפַת שֶׁבְּחֶבֶל צִידוֹן. מְצֹרָעִים רַבִּים הָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל בִּיְמֵי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא וְלֹא טֹהַר אֶחָד מֵהֶם מִלְּבַד נַעֲמָן הָאֲרַמִּי. "כָּל הַנּוֹכְחִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת נִתְמַלְּאוּ כַּעַס בְּשָׁמְעָם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. הֵם קָמוּ וְהוֹצִיאוּ אוֹתוֹ אֶל מִחוּץ לָעִיר, וְהוֹבִילוּהוּ אֶל הָהָר אֲשֶׁר עִירָם בְּנוּיָה עָלָיו, כְּדֵי לְהַשְׁלִיכוֹ לְמַטָּה. אַךְ הוּא עָבַר בֵּינֵיהֶם וְהָלַךְ לוֹ (לוקס ד׳ 23-30).

ישוע נזכר במקרה בהיסטוריה של עם ישראל, כאשר הארץ הייתה בתקופת רעב. במהלך תקופה זו, אחאב ואיזבל הציגו בפני העם את הפולחן של אל הסערה, הבעל. אלוהים הגיב על פולחן השקר הזה בכך שהוא גרם לרעב בארץ במשך שלוש וחצי שנים. בעוד שרבים מתו בעקבות הרעב, אלוהים שלח את אליהו הנביא מחוץ לארץ ישראל לצרפת הנמצאת ליד צידון, אזור שבו חיו גויים קרוב לים התיכון. למרות שהאישה שאליהו נשלח אליה הייתה אלמנה והיה לה בן, אליהו ביקש ממנה לאפות את השארית שנשאר לה עבורו קודם כל, ורק לאחר מכן להאכיל את בנה ואת עצמה, כי צנצנת השמן וספל הקמח לא ייגמרו עד שאלוהים יסיים את תקופת הרעב. לאלמנה ובנה נשארו רק כמה מנות קמח קטנות. היא האמינה לדבריו של אליהו ובצעד של אמונה עשתה בדיוק כפי שהנביא הורה לה. בצורה בלתי רגילה ובהשגחתו של אלוהים לא חסר להם דבר במשך ימים רבים (מלכים א' י"ז 9-16).

ישוע המשיך ודיבר על גוי שהיה שר צבא מלך ארם בשם נעמן, אויב של ישראל. נעמן חלה בצרעת, אבל למזלו הייתה לו משרתת יהודייה, שהפיחה בו אמונה כאשר אמרה לו שהנביא אלישע בישראל יכול לרפא אותו.

״וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ; וַיַּעֲמֹד פֶּתַח-הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע. וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע-פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר. וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ; וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע. הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל--הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי; וַיִּפֶן, וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה. וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה; וְאַף כִּי-אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר. וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן--וַיִּטְהָר. וַיָּשָׁב אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל-הָאָרֶץ כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה קַח-נָא בְרָכָה, מֵאֵת עַבְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר חַי-יְהוָה אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-אֶקָּח; וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן. וַיֹּאמֶר נַעֲמָן וָלֹא יֻתַּן-נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד-פְּרָדִים אֲדָמָה: כִּי לוֹא-יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים--כִּי אִם לַיהוָה״ (מלכים ב׳ פרק ה׳ 9-17).

אלוהים אינו חייב לעשות דברים כפי שאנו מצפים ממנו לעשות אותם. האם אי פעם שמת לב שלאלוהים יש דרך להעליב אותך כדי לחשוף בפניך את הלב שלך? למה בעצם אני מתכוון? אמונתו של נעמן התעוררה בגלל עדותה של המשרתת שלו, אבל כאשר הוא התקרב אל ביתו של אלישע עם פמליה גדולה של מרכבות (פסוק 9), הוא לא התקבל בצורה שבה הוא ציפה להתקבל בהיותו שר צבא חשוב ובעל דרגה גבוהה. אלישע אפילו לא כיבד אותו בכבוד בסיסי בכך שיצא מדלתו כדי לפגוש אותו, אלא הוא שלח את המשרת שלו כדי להגיד לו מה עליו לעשות כדי להירפא מהצרעת. אלוהים דיבר דרך אלישע והדריך את נעמן לעשות מעשה שממש השפיל והעליב את הבשר שלו. נאמר לו ללכת להתרחץ בנהר הירדן, אותו נחל מלוכלך מבוץ, שבקושי יכל להיקרא נהר, שזרם מן הכנרת עד לים המלח. גאוותו וכעסו של נעמן געשו בו בעודו חושב על ההשפלה הזו. "לטבול את עצמי שבע פעמים בירדן! הרי נהרות דמשק בארם הם נהרות טובים ונקיים יותר מהירדן!" הוא אמר.

הדרכים של אלוהים הם לפעמים מנוגדות ופוגעניות עבורנו. נעמן ציפה שאלישע יניף את ידיו על הצרעת ושהוא יירפא. אנחנו רוצים את הריפוי הרוחני שלנו ואת עבודותיו של אלוהים בחיינו בתנאים שלנו, אבל אלוהים לא מוגבל בתנאים שלנו. יש אנשים שאומרים שיש דרכים רבות לאלוהים, אבל האמת היא שאתה צריך לבוא לאלוהים בתנאים שלו, לא שלך.

אתה לא חושב שאלוהים היה בוחר בדרך אחרת אם הייתה לו את האפשרות למנוע את הסבל והרצח האכזרי של בנו?

אם הייתה דרך אחרת לפדות את האנושות, מלבד הקורבן האולטימטיבי, אלוהים היה משיג את גאולת האנושות בדרך אחרת. במקום זאת, הוא בחר את הצלב, שהוא דבר פוגעני, והשתמש בו בסופו של דבר למטרה ולתהילה הנעלה שלו. הדרכים של אלוהים הם לא הדרכים שלנו, והמחשבות שלו הם לא המחשבות שלנו! (ישעיהו נ"ה 8).